לוחמים ולוחמות בעורף- כלים מפסיכולוגית להתמודדות עם הילדים כשבני הזוג מגויסים

טל כהן דמארי, פסיכולוגית בהתמחות התפתחותית

המלחמה המתמשכת מאתגרת בגיוס מילואים שלא נראה כמותו. ישנם בתים בהם שני ההורים מגויסים ובתים בהם רק אחד מבני הזוג. בשני המצבים, ההתגייסות היא משותפת. הלוחמה וההתמודדות היום-יומית בבית מורגשות היטב בעורף.
הדאגה ליקירים שמשרתים בסדיר או במילואים היא לא פשוטה. היא עלולה להציף, להדיר שינה ולהקשות על התפקוד השוטף בבית, בעבודה וכמובן מול הילדים. רמות החרדה וחוסר האונים עלולות להותיר תחושת "כשלון" לא מוצדקת אצל ההורה שנמצא בבית.
הסטרס והדאגה הם טבעיים. אין לנו דרך להעלים אותם, אך בהחלט ניתן ללמוד להתמודד ולהתנהל איתם.
במצבי חירום הורים הם סוכני בריאות הנפש החשובים ביותר עבור ילדיהם. ככל שננסה לשמור על מצב רגשי מאוזן ורגוע, כך זה יקרין לילדנו.

אז מה יכול לעזור לי כהורה להתמודד כשבן/בת הזוג במילואים?

1. צרו עוגנים- במלחמה הנוכחית רובנו חווינו חוויה שבה המציאות שהכרנו נקטעה. תחושת הרצף והשגרה, שאנו יודעים שהכרחית לתפקוד רגשי תקין, התחלפה במציאות חדשה ובחוויה של קטיעות. כדי להחזיר אלינו ואל ילדנו את תחושת השליטה, אנחנו צריכים לייצר עוגנים. העוגנים הם כמו "גשרים", שמאפשרים לנו לחבר ולייצר רציפות והמשכיות. הם חוויות קבועות ביום, שעליהן יש לנו מידה מה של שליטה. חשבו על החוויות הללו שאתם כן יכולים לייצר עבורכם ועבור ילדכם. למשל, להמשיך לקחת לחוג שהילד אוהב, לקיים ארוחות משותפות, להמשיך להיפגש עם חברים או עם משפחה, פעילות משותפת, צפייה בסדרה אהובה ועוד. כל פעילות כזו, מהווה עוגן ביום שאפשר להחזיק בו ולהרגיש קצת יותר "שגרה". בשביל הילדים וגם עבורנו- שגרה מספקת ביטחון וחוויה שמה שהיה מוכר לנו ממשיך להתקיים ושלא הכל השתנה.

2. למדו לבקש עזרה מהסביבה- במצבי חירום הכוח שלנו הוא דווקא בשבטיות, שמחברת בין אנשים ויוצרת קהילה תומכת. נסו לגייס את הסביבה הקרובה לסיוע. העזרה יכולה להיות פרקטית: במטלות הבית, באיסוף הילדים מהמסגרת, בבייביסיטר קצר ועוד. היא יכולה גם להיות רגשית: בשיתוף, בקבלת עזרה ובתמיכה. בנוסף, קיימים היום מעגלי תמיכה רבים, עבור אימהות/ אבות שנמצאים במצב זהה. היכולת לשתף אחרים במה שעובר עליכם ולקבל תחושת הזדהות יכולה להיות מעצימה ומחזקת.

3. חזקו את תחושת המסוגלות דרך עשייה, גם אם קטנה- העשייה מגבירה את חווית המסוגלות והשליטה, שהן לפעמים הצד ההופכי לחרדה. כשאנחנו בקיפאון או בחוסר עשייה, רמות הסטרס שלנו צפות אל מול חוסר האונים. לכן, חשוב לבצע פעילויות, עם הילדים ובנפרד שיגבירו את התחושות הללו. בכל יום נסו להתקדם עוד טיפה ולהציב לעצמכם מטרות קטנות. לבצע פעילות גופנית יותר ממושכת, לבשל מתכון מיוחד במטבח ביחד עם הילדים או אולי אפילו להעניק בעצמנו עזרה למישהו אחר שזקוק.  

5. אחזקו בקשר-  עבורנו היקשרות היא ערך הישרדותי. הגעגועים להורה או לבן הזוג שרחוק, יכולים לעורר חוויה של פרידה והצפה רגשית, עבורנו ועבור הילדים. כשאנחנו חווים איום על הקשר, מתעוררים אצלנו שלושה רגשות ליבה חזקים ומתעוררים ביתר שאת אצל ילדים: מרדף, בהלה ותסכול. אנחנו נראה את המרדף אצל ילדים דרך היצמדות יתר אלינו, רצון לישון איתנו או דרך קשיי פרידה. לפעמים המרדף יראה בחיפוש אחר וודאות וביצירת סדר. הבהלה, יכולה להתעורר באופן טבעי ולהתבטא בפחדים ובהתנהגות הססנית. וגם תורו של התסכול יכול להגיע ברגשות עוצמתיים בהם נראה יותר כעס והתנהגות אגרסיבית. אז איך מתמודדים? העצה הראשונה, היא להבין שהתחושות הללו טבעיות. גם כשאנחנו בעצמנו כהורים חווים אותן. תאפשרו לילדים להיצמד יותר ולהיות בקרבתכם, הם זקוקים לכך. עבור ילדים, כשהקשר עם הדמות שנוכחת בבית ממשיך להתקיים ולהתעצם (למשל דרך מגע, התכווננות, הכלה וזמן איכות משותף) הרגשות הללו יכולים להיות מווסתים. כדי שילדנו יהיו מווסתים וכדי שאנחנו נוכל להעניק ולתת מעצמנו לקשר, אנחנו צריכים קודם כל לווסת את עצמנו. חשוב לזהות מה מרגיע אותנו, מה עושה לנו טוב ומה מאפשר לנו להמשיך בעשייה. לכן הזינו גם את עצמכם בקשרים תומכים.

6.  היו בחמלה כלפי עצמכם ושתפו ברגשות- כדי להיות מסוגלים לתפקד, אנחנו צריכים להכיר גם במגבלות שלנו ולהיות בחמלה כלפי מצבים בהם אנחנו מגיעים לקצה גבול היכולת. לא תמיד אפשר להסתיר מילדים את הרגשות שלנו- את הפחד, את התסכול ואת חוסר האונים וזה טבעי. חשוב להראות לילדים שאנחנו נותנים לרגשות מקום, גם לאלו הקשים. אנחנו יכולים לבכות, לפחד או לדאוג ועדיין להחזיק באמירות מחזקות שנותנות תקווה ופשר לילדים. למשל: "אני עכשיו קצת עצובה. גם אם אני עצובה, זה ממש לא בגללך. אני שמחה שאתה איתי. אני צריכה קצת להירגע ואז נוכל לשחק ביחד". 
התקופה הזו היא תקופה לא פשוטה, שבה הרבה מהרגשות שאנחנו חווים הם לגיטימיים ומותאמים למצב.
אם אתם מרגישים שהדאגה ורמות החרדה גורמות לכם למצוקה משמעותית, פוגעות בתפקוד שלכם או במערכות היחסים, ממליצה לפנות לסיוע ולא להישאר לבד.
שנדע ימים טובים ובטוחים יותר ושכל יקירנו יחזרו בשלום במהרה. 

טל כהן דמארי, פסיכולוגית בהתמחות התפתחותית.